בלוג

ב"עולם הרמקסים" תוכלו להירשם לערוץ היויטיוב שבדף "רמיקסים"

ה"רמיקסים" שבאתר "עולם הרמיקסים Dj Dovi Israel"

1) עם ישראל חי אברהם פריד רמיקס.

2) טראנס מטורף לניגון חב"ד 2017.

3) כולם שרים בני פרידמן רמיקס.

4) בקרוב (יתגדל) שמחה פרידמן רמיקס.
5) טראנס ל"ג בעומר - תשע"ז - dj דובי ישראל - Lag Bomer 2017 ♫
​​​​​​​6) טראנס מטורף.
7) שרולי ברונכר | נריה אנג'ל \\ יותר טוב! רמיקס DJ דובי ישראל REMIX 

ב"עולם הרמיקסים" תוכלו לקבל עדכונים/מבזקים חדשים נוספים. *ב"עולם הרמיקסים" תוכלו להירשם לערוץ כדי לקבל עדכונים על רמיקסים חדשים.
ב"עולם הרמיקסים" יעלו שירים (ווקאליים), רמיקסים חדשים בכל יום.
חדש ב"עולם הרמיקסים" מהיום אפשר להירשם לאתר לקבל עידכונים במייל.

​​​​​מוזיקה יהודית, הרשת המוזיקלית של העם היהודי לדורותיו, כוללת הן מוזיקה ליטורגית והן מוזיקה אומנותית ופופולרית, וכן מגוון קצבים וצלילים שהושפעו מתרבותיות מוזיקליות שונות לאורך תקופה של 3,000 שנה, החל מהתרבות המזרח תיכונית העתיקה, ובהמשך בתרביות השונות בארצות התפוצה שבהן היה העם היהודי מפוזר במשך כ-2,000 שנה, ועד הקמת מדינת ישראל וימינו אלה. בשלהי המאה ה-19, החל מפעל כינוס ושימור חומרי ורעיוני של המסורות המוזיקליות בשל החשש שבחלוף הדורות והתמורות הן יאבדו.
היהדות מעולם לא פיתחה מערכת כוללת של תווים מוזיקליים במובן האירופי של סימון טונים, אם כי טעמי המקרא שימשו כאינדיקטורים למנגינות המלוות טקסים מקראיים. מקובל לראות בטעמים אלו, שתוכנם השתנה ממקום למקום והובער אך ורק מפה לאוזן, את שורשה של המוזיקה היהודית.
המקרא הוא המקור החשוב והעשיר ביותר על אודות חיי המוזיקה בארץ ישראל בעת העתיקה. עם זאת, קיים קושי רב לסדר כרונולוגית את העדויות המקראיות על המסורת המוזיקליות שהתקיימו אז, וזאת משום שלעתים קרובות הן מתארות אירועים מוקדמים במקור מאוחר יחסית, ללא היגיון וללא סדר כרונולוגי.
דוגמה לכך הם התיאורים על שירת הלווים ופריסת כלי הנגינה בבית המקדש, שמתארם כנראה את חוויות המתאר עצמו מתקופתו. את התנ"ך משלימים אפוא מספר מקורות נוספים, כגון ממצאים ארכיאולוגיים של כלי נגינה, איורים של סצנות מוזיקליות, השוואות למסורות מתרבויות שכנות, כמו גם מקורות בתר-מקראיים, כגון כתבי פילון האלכסדרוני ויוסף בן מתתיהו, הספרים החיצוניים ודברי התנאים.
הממד המיתי וראשית המוזיקה מופיע במסורת המקראית בסיפורו של יוּבָל, "הוא היה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ"א). יתר המופעים מזכירים, ברובם, את חשיבות המוזיקה בהיבט הפולחני. בתיאורי המשכן בנדודי בני ישראל במדבר, אין כלל אזכור למוזיקה. החצוצרות שמוזכרות במקרא, שימשו בעיקר כאמצעי לאיסוף העם במסעות ובשעת מלחמה, וכן כהעלאת "זיכרון" האל בעת הקרבת קרבנות. 
הפעמון שענד הכהן על מעיל האפוד לא שימש ככלי מוזיקלי, אלא מילא תפקיד אַפּוֹטְרוֹפּאי. תיאורי הבאת ארון הברית לירושלים על ידי דוד המלך, עומדים בהקשר של חגיגה ציבורית ספונטנית ולא כטקס מסודר. גם סיפור חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך אינו כולל תיאורים מוזיקליים מפורשים.
ההגדרה המעשית ביותר ל"מוזיקה יהודית" היא ככל הנראה זו שהוצעה על ידי קורט זאקס: "מוזיקה שנוצרת על ידי יהודים, עבור יהודים, וכיהודים". עם זאת מוזיקה זו לא קורצה מחומר אחיד ועברה שינויים לאורך ההיסטוריה: היהודים בפזורה באו במגע עם מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שבחלקם אף היו שונים באופן מהותי מהמסורת היהודית (למשל באירופה).
השאלה מה מגדיר מוזיקה כיהודית הייתה נתונה במחלוקת בין חוקרים במיוחד בכל הנוגע ליצירות מוזיקה קלאסית מערבית. קיומה של מוזיקה יהודית כזו נחקרה ביתר שאת כתגובה למאמרו האנטישמי של ריכדר וגנר, "היהדות במוזיקה". לחלק מהיצירות הללו הוצמדו קונוטציות "יהודיות" מתוך כוונה מפורשת של המלחינים או באמצעות פרשנות המבקרים והציבור, אף שרוב המלחינים ממוצא יהודי במאה ה-19 הלחינו מוזיקה שלא יכלה להיחשב כיהודית בכל מובן שהוא, לא בעיני הביקורת ולא בעיני המלחינים עצמם.
כך לדוגמא, ז'אק אופנבאך, מלחין אופרות ואופרטות מהשורה הראשונה במאה ה-19, היה בנו של חזן וגדל באווירה של מוזיקה יהודית מסורתית, אבל המוזיקה שהלחין נעדרת מאפייני סגנון יהודיים, ואף הוא עצמו לא החשיב את יצירתו כיהודית. גם פליקס מנדלסון, נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, המשיך לראות עצמו כיהודי על אף הטבלתו לנצרות בגיל שבע, אולם אין ביצירתו מאפיין יהודי. "מוזיקה הנכתבת על ידי יהודים אינה בהכרח מוזיקה יהודית", כתב אריק ורנר (EricWerner) ב-1938 במאמר חלוצי בנושא בכתה העתMusica Hebraica (" מוזיקה עברית", דהיינו "יהודית").​​​​​​​
במהלך המאה ה-20 התפתחו שלוש גישות מרכזיות בחקר המוזיקה היהודית. גישה אחת רואה במזמורים, מנגינות או לחנים יהודיים עממיים כקובעת את "יהדותה" של היצירה. הגישה הסוציולוגית נותנת משקל לחיי קהילה יהודית (כגון יהדות מזרח אירופה) או להשפעתה של ריבונות מדינית (כגון מדינת ישראל) יהודית שמתוכם נוצרה המוזיקה. לבסוף, הגישה הגנטית-פסיכולוגית מזהה תכונות מוזיקליות מסוימות כנובעת מ"הנשמה היהודית הפנימית".
במקרא ישנם מספר תיאורים על חגיגות ספונטניות ומאורגנות שבהן נשים שרו, תופפו ורקדו לאחר ניצחונות במלחמה; בקרב הבדואים נפוץ נוהג זה עד ימינו. הדבר מתואר בין היתר בשירת מרים וכן בקבלת הפנים שנערכה לדוד ולשאול המלך לאחר שהכו את הפלשתים. בנוסף, ישנם תיאורים של פעילות מוזיקלית לא דתית. בעיקר במשתי העשירים ובחצרות המלכים, לעתים קרובות בנימת תוכחה. מוזיקה עממית מוזכרת רק לעתים נדירות, ומופיעה בין היתר בשמחות משפחתיות, בחגיגות הבציר והקציר, וכן כסוג של שירי עבודה וקריאות קצביות של הבוצרים בכרמים. הסגולות הרוחניות של המוזיקה מובעות בפסוקים המספרים על דוד שניגן לפני שאול כדי לסלק מעליו את מצב רוחו הנוגה (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק כ"ג), ועל ההשראה שנחה על הנביאים כתוצאה מריקוד ומנגינה – "והיה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן ותהי עליו יד ה'" (ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ט"ו) - בקבוצות "בני הנביאים" אחת הדרכים להשראה לנבואה ודבר מקובל היה נגינת מוזיקה.
בספר דברי הימים מופיע האלמנט המוזיקלי כחלק החשוב ביותר של עבודת המקדש, כולל רשימות מפורטות של כלי הנגינה, ושל סדר משמרות הזמרים והמנגנים הלויים, שלפי המסופר תוכננו על ידי דוד ויושמו על ידי שלמה בבית המקדש הראשון. השופר הוא כלי הנגינה המקראי היחיד ששרד עד ימינו. מרשימות הגולים בספרי עזרא ונחמיה, המציינות מספר משפחות זמרים, ניתן ללמוד על כך שהמוזיקה מילאה תפקיד מסוים גם לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, אם כי ישנם ממצאים המצביעים על כך שבבית המקדש הראשון היה שימוש מועט במוזיקה.
המוזיקה בלטה ככל הנראה יותר במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שעולה בין היתר מנבואות הזעם של הנביא עמוס נגד הפאר החיצוני והשירה באחד מהמקדשים הללו, ככל הנראה בשכם: "הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע" (עמוס, ה', כ"ג). הקינה במזמור על נהרות בבל, "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר" (תהלים, קל"ז, ב'-ג'), איננה האנשה פיוטית מופשטת, אלא נסובה על זמרים לויים שאולצו בין היתר לשיר "שירי ה'" בפני שוביהם, מלכי אשור ובבל. עם השיבה מגלות בבל שבה שירת הקודש לשמש בעבודת בית המקדש השני שהוקם בירושלים, ומבנה התזמורות שהיו נהוגות באשור אף הפכו לאבטיפוס של התזמורות בבית המקדש.

הופעת השירה בבתי הכנסת

חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה וביטול עבודת המקדש בעקבותיו, שמו קץ לזמרה האינסטרומנטלית המעודנת של הלויים. השימוש בכלי נגינה לליווי התפילה נאסר בין היתר משום "זכר לחורבן", והמוזיקה בכלל, שנתפסה לעתים כמקור בידור חסר תכלית, הוגבלה בעיקר ל"שמחת מצווה" או לאמנות קולית (גברית) בלבד בבתי הכנסת. מגבלה זו הותירה חותם עז במורשת המוזיקלית היהודית; המיומנויות שצברו הלויים במשך דורות לא נוצלו בבתי הכנסת, ונעלמו עם השנים; והתפילה המילולית, שמילאה כעת את תפקיד הקרבנות בעבודת האל, צריכה הייתה להיות מסוגלת להביע את ה"עבודה שבלב", ולבטא מגוון רחב של רגשות אנושיים: שמחה, הכרת תודה, שבח, תודעת חטא וחרטה.